הקטלוג שהמשפחות בונות
כל מוצר שמשתמש מקליד ולא מוצא ברשימה הוא רמז. לא תלונה, לא ביקורת - רמז שקט לגבי מה שחסר, שמצטבר עם רמזים דומים מבתים אחרים עד שהוא הופך למוצר חדש בקטלוג.
הקטלוג הבסיסי של מוצרים בהון בקליק לא נכתב פעם אחת וסגור לתמיד. הוא גדל כל הזמן, ולא כי מישהו יושב ומוסיף מוצרים באופן יזום - הוא גדל כי משפחות אמיתיות מקלידות מוצרים שלא היו שם, ואנחנו רואים את זה.
מה קורה כשמישהו לא מוצא מוצר
כשמשתמש מחפש מוצר בקטלוג ולא מוצא אותו, הוא פשוט מוסיף אותו כפריט חדש - עם אייקון ומיקום משלו. זו לא פעולה נסתרת: היא נרשמת, ואפשר לראות אילו מוצרים חדשים הוצעו על ידי משפחות, לצד סטטיסטיקה של המקררים והשימוש הכללי.
למה זה עדיף על סקר משתמשים
סקר משתמשים דורש ממישהו לעצור, לחשוב, ולנסח מה חסר לו - וזה בדיוק סוג המשוב שרוב האנשים לא טורחים לתת, גם כשיש להם דעה ברורה. תוספת מוצר לקטלוג היא ההפך: היא קורית בתוך השימוש הרגיל, בלי מאמץ נוסף, ובלי שהמשתמש בכלל חושב על זה כ"נתינת משוב". הקהילה משפרת את המוצר בלי לכתוב אף ביקורת.
איך מזהים מגמה אמיתית
לא כל מוצר שנוסף פעם אחת שווה קטלוג. ההבדל בין תוספת חד-פעמית לבין מוצר שבאמת חסר הוא חזרה: כשכמה משפחות שונות, בלי קשר ביניהן, מוסיפות את אותו מוצר בערך באותה תקופה, זה סימן חזק בהרבה מהוספה בודדת. פאנל הניהול מרכז את המידע הזה כדי שאפשר יהיה לזהות את הדפוס, לא רק לראות רשימה ארוכה של פריטים בודדים.
מה זה אומר על עיצוב מוצר בכלל
הגישה הזאת מבוססת על הנחה פשוטה: המשתמשים כבר יודעים מה הם צריכים, והם מראים את זה בהתנהגות שלהם בלי שצריך לשאול אותם. התפקיד שלנו הוא לשים לב להתנהגות הזאת ולתרגם אותה למוצר טוב יותר - לא לנחש מראש מה יהיה שימושי, ולא להסתמך רק על מי שטורח לכתוב משוב יזום.
למה לאותו מוצר יש ארבעה שמות
פתחו רשימת קניות משותפת של כל משפחה בישראל, ותמצאו את אותו מוצר בכמה גרסאות: "קוטג'", "גבינת קוטג'", "קוטג' 5%", "קוטג׳ תנובה". כל אחד בבית כותב אותו אחרת, וכל אחד בטוח שהשם שלו ברור.
זה לא באג של האנשים. זה מה שקורה כשאין שפה משותפת.
המקרה הבולט ביותר שראינו בבדיקות היה דווקא מגבונים. כל משפחה כתבה אותם אחרת לגמרי: "מגבונים", "מגבוני האגיס", "חבילת מגבונים", "מגבונים לתינוק". בקטלוג איחדנו את כולם תחת שם אחד - "מגבונים לחים (חבילה)" - וכך נעלמו הכפילויות ברשימה.
מקרי קצה ותקלות נפוצות
כתיב מלא וחסר. "פיתות" ו"פתות", "שמנת" ו"שמנת מתוקה". חיפוש שמחפש רק התאמה מדויקת יפספס חצי מהם.
מותג מול סוג. "במבה" היא מותג שהפך לשם המוצר. "חטיף בוטנים" הוא סוג. רוב הבתים כותבים מותג - ואז מי שקונה מתלבט אם תחליף זול יותר "נחשב".
גודל ואחוזים. "חלב" לא אומר כלום למי שעומד מול המקרר בסופר: 1%, 3%, ליטר, קרטון או שקית. פרט חסר כאן הוא בדיוק מה שגורם להודעה "איזה מהם?" מהסופר.
יחיד ורבים. "עגבנייה" ו"עגבניות" מתנהגים ברשימה כמו שני מוצרים שונים, אם אף אחד לא מאחד אותם.
אצלנו המשפחה בוחרת את השם שנוח לה. מה שמונע כפילויות של יחיד ורבים או של שגיאות כתיב הוא ההשלמה האוטומטית: ברגע שמתחילים להקליד, המערכת מציעה את המוצר מהרשימה הקיימת, ורוב האנשים פשוט בוחרים בו.
צ'קליסט: שפה משותפת לרשימה של הבית
- סוג קודם, מותג אחר כך: "קוטג' 5% - תנובה", לא "תנובה"
- גודל ואחוז כתובים פעם אחת, ולא משאירים אותם לניחוש
- כשמישהו מוסיף שם חדש למוצר שכבר קיים - מתקנים אותו מיד, לא "אחר כך"
- מוצר שכולם קונים באותה צורה מקבל שם אחד, ורק הוא נשאר ברשימה
שאלות נפוצות
אם אני מוסיף מוצר, הוא נשאר רק אצלי או שהוא נכנס לקטלוג הכללי של כולם?
ההוספה נשמרת קודם כדריסה או תוספת מקומית שמשמשת אתכם, ומוצרים שחוזרים אצל כמה משפחות עוברים לבחינה להכללה בקטלוג המרכזי.
אפשר להציע שינוי גם למוצר שכבר קיים, לא רק להוסיף חדש?
כן - אם משהו במוצר קיים לא מדויק, כמו מיקום מומלץ או אייקון, אפשר להציע התאמה, וגם זה נכנס לאותו תהליך של זיהוי דפוסים חוזרים.
למה לא פשוט לתת לכל אחד לכתוב איך שנוח לו?
כי הרשימה נקראת במקום אחר ממה שהיא נכתבת: מי שכתב "לחם" ידע לאיזה לחם התכוון, ומי שעומד מול המדף - לא. שם אחיד חוסך את השיחה מהסופר.
הקטלוג הזה גדל בכל יום בהון בקליק, מתוך מה שמשפחות אמיתיות מנהלות בפועל.